כמה שאני אוהבת סופגניות… א-ב-ל!
כשאני אוכלת את הסופגניה שלי, יש לי מעין טקס כזה, זמן כבוד לסופגניה! בעצם זה זמן כבוד לעצמי.
הסופגנייה חייבת להיות שווה את הקלוריות הריקות הללו.
אני בוחרת מתי לאכול אותה. אחרי ארוחת ערב כשאני שבעה ולא מתוך זללנות על הדרך. אחרי שהבנות מסיימות את הסופגניות שלהן, שסיימתי לנקות אותן ואת הריבה שטפטפה על הריצפה ורק אחרי שהלכו לישון ויש שקט בבית… דממה, רק אז אני מתפנה.
אני יושבת ליד השולחן, עם נס קפה חם. אני בוחרת סופגנייה home made, או סופגנייה קנוייה אבל שווה! מושקעת! כזו שתהיה הכי טעימה שיש. מחממת אותה וחותכת אותה ל-4, כך שבכל חלק יש ריבה.
אני בפניות מוחלטת, אני נוכחת, נהנית מהרגע. אוכלת את הסופגניה שלי לאט לאט ובהנאה רבה, ולא, אין לי ייסורי מצפון.
תאכלו סופגניה או 2 או 3, אבל תעשו לעצמכם טובה, לא על הדרך, ולא כדי להשביע רעב, תנו לה ובעיקר לעצמכם ולגופכם את הכבוד הראוי.
חג שמח!
זו לא סתם דיאטה, זו דרך חיים.
אמא תזונאית
יש לכם שאלה? רוצים להתיעץ?